מדברת בגוף, ראשון

הגוף זוכר.
לכל גוף יש מנגנוני זכרון מיוחדים, גם שלי צובר זכרונות בדרכים משלו.
רחוק בזמן, אני תלמידה בחטיבת הביניים בחיפה, יום שישי בצהרי היום ולכיתה מוקרן סרט העשרה מדעי.
"מסע פנטסטי", מז'אנר המדע הבדיוני; על המסך, קרב מעצמות המתרחש בתוך גוף האדם – חלליות ממוזערות עם לוחמים (ומרגל אחד) שהוזרקו לתוך זרם הדם של גיבור הסרט והובלו כספינה משייטת בחללי הגוף. כל ילדי הכיתה שלי צופים בסרט, ונדמה לי, שלי קורה משהו, שלא עובר על אף אחד: אני צופה ומוצפת בדמיון. אני נשאבת לתוך העלילה.
בלב פועם ונשימה נעתקת, אני שותפה למסע שעובר דרך עורקי גופו של גיבור הסרט, דרך שסתומי ליבו, הריאות והמוח. לנגד עיניי מתרחשת מלחמה בין דמויות זעירות – למערכת החיסון של הגוף המזהה אותם כגופים זרים. אני עוקבת במתח ובחרדה כיצד מצליחות הדמויות לחמוק ממוות אכזרי,
ואני איתם.
יחד הם מחסלים את המרגל וחוזרים לעולם האמיתי דרך צינוריות הדמעות,
ואני איתם.
עד היום אני יכולה לחוש את צינוריות הדמעות שלי מוצפות מהתרגשות ואת הגוף שלי רועד ורושם בתוכו כל פרט. ברגע הזה אני מבינה שהגוף לא יכול לזכור חוויות בנפרד מהרגש.

הסרט מסתיים, הכתוביות עולות וילדי הכיתה מתפזרים אל השבת. על במת הזכרון בלב שלי מוארת עכשיו הילדה שנהייתי מאז אותו הסרט. רושם עמוק נרשם ברמ"ח אברי.
חקוק בגופי הרגע המדויק בו החל "המסע הפנטסטי" שלי באוטובוס הביתה, כשאני מביטה מבעד לחלון, משחזרת לעצמי את הפרטים וברגע אחד אני הופכת לילדה, שכמו מכה בה ברק, ויש בה הבנה עמוקה וסקרנות אינסופית. ילדה שמצליחה לחבר בין הבריחה הראשונית והקבועה שלה לעולם הדימיון בעולמות רחוקים – להחלטה הנחושה שהתמקמה בגוף ובמחשבות: להתבגר מהר, ללמוד רפואה, להבין את מסתרי הגוף ושפת הטבע, לשלב בין האפשרי והמדיד – למסתורי והנשגב.
אני זוכרת את זה בגוף. את הרגע הזה, זוכרת כמו התגלות.

גם היום, עשרות שנים אחרי אותו יום שישי, אני אותה הילדה הסקרנית שהייתי. בגופי כבר התחלפו רב התאים, אך אותה התשוקה לגלות, ללמוד, לחקור ,להתפלא – ממשיכה לפעום בתוכי.
מאז אותה נסיעה קצרה באוטובוס של נופי ילדותי, עשיתי כברת דרך ארוכה באקדמיה, במחקר ובעולם הטיפול.
לעולם לא אפסיק להתפעל.
בשנה האחרונה, מאז נחתה על האנושות מגיפה עולמית, שוב מופעלים כל מנגנוני הסקרנות שלי.
שוב גופי נזכר בהתרגשות ההתגלות הראשונית ההיא.
בראשית המגיפה, כשהעולם נסגר, נשאבתי באמצעות המדיה החדשה, לשלל קורסים מרתקים מתחום הביולוגיה.
התמוגגתי מחדש כמו הילדה שהייתי, מהמידע שמונגש עכשיו בתלת מימד, ממציאות רבודה של קידמה דיגיטלית, שלא היתה בימיי ילדותי על הכרמל. גיליתי סרטונים קצרים, מדויקים ושנונים, המתפוצצים במידע וערוכים היטב.
אין סוף לפרטים, אין סוף לאינסוף.

ימיי הקורונה הזכירו לי את אותה תשוקה ילדית להבין יותר את מה שעוד לא הספקתי , ויותר מכל:
העירו בי תחושת שליחות לשתף, ללמד, להדריך ולהיטיב.
מתוך כל אלה התעורר בי רצון עצום לשלב בין כל עולמות התוכן שאני כל כך אוהבת: השדה המחקרי, הביולוגי, הגוף והנפש. חשוב לי להנגיש את המידע והידע בהרצאות, סדנאות ומפגשים עם אנשים.

לגוף יש דרכים מיוחדות לזכור והלזכיר לי מה נכון ומדוייק לי. ומתוך אותה הקשבה, אני יוצאת לדרך.